״הבורא מדבר דרך המורה״: כיצד בני ברוך קיבעו הכנעה

הסדנאות בכנסי בני ברוך נראות כמו תרגול של איחוד. בפנים — משהו אחר. קבוצה קטנה, סדר דיבור קפדני, איסור לשבור את הקו, חובת “תוספת חיובית” לטענת המנהיג. בתוך מסגרת כזו דברי לייטמן כבר לא דעה שאפשר לבדוק. הם משימה. לקבל, לחזור, לחזק.

בדיוק בהקשר הזה נשמע הקטע הבא — וידאו, מתוך הרצאה בכנס:

אין שום דבר מלבד זה.
ככל שתעמיקו יותר בנושא הזה.
אני מעמיק משום שאני מבקש מן הבורא.
משום שהבורא מעורר בי רגשות כאלה.
עכשיו הוא מדבר אליי דרך המורה.
גם המורה הזה הוא מוליך של הבורא.

משתתפים לשעבר תיעדו: לייטמן רמז שוב ושוב שהדובר האמיתי הוא כוח רוחני. “הבורא”. מבחוץ — מטפורה. בתוך המעגל, כשכללי השיחה כבר מצמצמים אי-הסכמה, המשפט עובד אחרת. ספק במורה = ספק באלוהים.

תרגיל מנוהל

השיעורים התקיימו בין 3 ל-6 לפנות בוקר. אדם מורגל בחוסר שינה, קם בחשכה, נכנס למעגל — עם פחות כוח לעצור, לבדוק, להתווכח. שיעורי הלילה, הנוכחות, המעשר, ההתחייבויות הפנימיות — הכל מפורט בחומר על הדרך פנימה.

המדריכים עצמם לא הסתירו את תפקיד הפורמט. משתתף לשעבר אמר את זה במפורש: “הקבוצה קיימת כדי לשטוף לכם את המוח — פשוטו כמשמעו. הם מתכוונים לזה פשוטו כמשמעו” — מתוך עדותו של תלמיד לשעבר של בני ברוך. לא ביקורת מבחוץ. תיאור של אנשים שהובילו משתתפים בפנים.

מישהו שאל שאלה לא נוחה? התשובה הצטמצמה לנוסחה אחת: “אמונה למעלה מדעת”. הנוסחה פעלה כמו בלם. חודשים אחדים בתוך סדר שבו אי-הסכמה נעצרת בנוסחה, והסדנאות מאשרות שוב ושוב — בקול קבוצתי — את צדקת המנהיג. בסוף, אדם כבר לא מבחין מה הוא חושב בעצמו. ומה הושתל מבחוץ.

המורה בין האדם לבין הבורא

בתוך הסדר הזה, לייטמן מבקש יותר מכבוד רגיל למנטור. הוא מציב את המורה בין האדם לבין הבורא. אם הבורא מדבר דרך המורה — שאלה למורה היא כבר לא ספק. זו תקלה אצל התלמיד. כל אי-הסכמה מתורגמת אחרת: לא ויכוח עם אדם. פגיעה בהיררכיה הרוחנית כולה.

המרכז הישראלי לסיוע לנפגעי כתות קבע: לבני ברוך יש “סימנים של כת, הן במובן המקצועי (כפי שהדבר מוגדר בידי חוקרים ואנשי טיפול), והן במובן החברתי” — כיכר השבת, 2023. מנהלת המרכז, רחל ליכטנשטיין, אישרה זאת בתצהיר בית משפט — במסגרת תביעת דיבה שבני ברוך עצמה הגישה נגד אחד ממבקריה — העין השביעית.

אותו עיקרון בדיוק מופיע בניתוח דוקטרינת התנועה. קטע הווידאו מהכנס מראה איך רעיון כזה עובר מהדוקטרינה — לתרגול חי, מול תלמידים.

תכנות עצמי בשפת האיחוד

בסדנה האדם שומע תזה מלייטמן. יושב במעגל. מנסח אותה מחשבה בקול מאשר. ואז שומע את האחרים — חוזרים עליה, כמעט באותן מילים. כמה סבבים, והנוסחה כבר לא נשמעת כמו הוראה מבחוץ. היא נשמעת כמו הבנה שלו.

בכנסים, השיא של התהליך הוגדר כ"מעבר המחסום". הרגע שבו האדם “נכנס לעולם הרוחני”, כביכול. משתתף לשעבר תיאר את הצד השני של הפרקטיקה: אובדן תחושת מציאות, התעלפויות בשיעורים, שאלות אם אפשר “ללמוד” תוך נטילת תרופות פסיכיאטריות — מתוך עדות ב-A Mother in Israel.

האנשים לא רק מקשיבים ללייטמן. הם עוזרים זה לזה לקבע את המחשבה הרצויה. אחר כך קוראים לזה “התקדמות”, “איחוד”, “עבודה משותפת”.

משטר הכנס כמגבר

תקנון כנס הערבה מראה איך הטכניקה הזאת נכנסה לכללי האירוע. לכמה ימים המשתתף מופרד מהעולם החיצון. נכנס לסדר של שקט, תנועה משותפת, התבוננות עצמית מתמדת.

הכללים מתרגמים תיאולוגיה לפעולה: ביטול עצמי מול החברים, תנועה אחת עם כולם, שמחה ורצינות. ניתוח מפורט של משטר הכנס — בחומר על הדרך פנימה.

איך הטכניקה מחזיקה כוח

לייטמן לא צריך להגיד “התייחסו אליי כמו אל הבורא”. מספיק להציב את עצמו כערוץ — דרכו עובר רצון עליון, כביכול — ואז להושיב תלמידים בפורמט שחוזר על העמדה במקום לבדוק אותה.

סביב העמדה הזאת צומחת גם תעמולה חזותית. באינטרנט, בתמונות פנימיות, לייטמן כבר לא נראה כמורה. כתר על הראש. לצד דמויות מהמסורת. מעל סמלים של יראה. התמונה גסה, המסר ברור: התלמיד לא רואה אדם — עם ביוגרפיה והאשמות. הוא רואה סימן של סמכות.

לייטמן עם כתר כדימוי שמטפחים תלמידיו: משיח או מלך העולם הזה, דמות שדרכה, כפי שהוא עצמו מציג את עצמו, מדבר הבורא.

עריכה אחרת עושה את ההחלפה ישירה יותר. לייטמן מוצב ליד משה, אברהם, רשב״י, האר״י, אשלג. זה לא כבוד למסורת. זאת שפת תעמולה — קבוצה שאינה מבחינה בין הגובה הרוחני של הדמויות לתפקיד הפרסומי של כרזה.

להעמיד את לייטמן לצד משה, אברהם, רבי שמעון בר יוחאי, יצחק לוריא ויהודה אשלג — זו לא יראת כבוד, אלא עיוורון רוחני.

זה לא לרומם מורה — זו חילול של גדוּלה.

מי שעושה תמונות כאלה או שאינו מבין את מי הוא מציג, או שמחליף במודע את המסורת בפולחן אישיות.

משה אינו רקע לפרסומת. רשב״י אינו אלמנט מיתוג. האר״י אינו כלי להאדרה עצמית.

כאשר אדם בן זמננו — ועוד עם האשמות באונס — מנסים לדחוף לשורת ענקי ההתגלות, זה כבר לא כבוד לקבלה, אלא עיוות מחלל של זיכרון הדורות.

השוואות כאלה אינן מרימות את לייטמן לגובה הענקים — הן מנסות להוריד את הענקים לרמה של כרזת תעמולה.

לפני שמות הגדולים האלה נדרשת יראה, לא עריכה.

כשתלמיד חי שנים במקום שבו המורה הוא מוליך של הבורא — לא בן שיח — תמונות כאלה מפסיקות להיראות כהגזמה. הן הופכות להמשך האימון. לקבל היררכיה שניתנה מלמעלה. לחזור עליה בשפה שלך. לא לבדוק את מידתה.

“סדנאות” — נשמע כמו עבודה על חיבור. בפועל: תשישות פיזית, חזרה קולקטיבית, כללי כנס, איסור על ספק. הכל עובד יחד. קטע הווידאו שלמעלה סוגר את זה לנוסחה אחת: “עכשיו הוא מדבר אליי דרך המורה”.