״הבורא מדבר דרך המורה״: כיצד בני ברוך קיבעו הכנעה

הסדנאות בכנסי בני ברוך נראות כמו תרגול של איחוד. בפנים קורה דבר אחר: קבוצה קטנה, סדר דיבור קפדני, איסור לשבור את הקו המשותף וחובת “תוספת חיובית” לטענת המנהיג. במסגרת כזאת, דברי לייטמן כבר אינם דעה שאפשר לבדוק. הם הופכים למשימה: לקבל, לחזור, לחזק.

דווקא בהקשר הזה נשמע הקטע הבא, שנשמר בווידאו מתוך הרצאה בכנס:

אין שום דבר מלבד זה.
ככל שתעמיקו יותר בנושא הזה.
אני מעמיק משום שאני מבקש מן הבורא.
משום שהבורא מעורר בי רגשות כאלה.
עכשיו הוא מדבר אליי דרך המורה.
גם המורה הזה הוא מוליך של הבורא.

משתתפים לשעבר תיעדו שלייטמן רמז שוב ושוב בשיעוריו כי הדובר האמיתי הוא כוח רוחני שהוא מכנה “הבורא”. מבחוץ אפשר לראות בזה מטפורה. בתוך מעגל שבו כללי השיחה כבר מצמצמים חוסר הסכמה, המשפט עובד אחרת: ספק במורה הופך לספק באלוהים.

תרגיל מנוהל

השיעורים בבני ברוך התקיימו בין 3 ל-6 לפנות בוקר. אדם שמורגל בחוסר שינה וקם בחשכה נכנס למעגל עם פחות כוח לבדוק, לעצור ולהתווכח. שיעורי הלילה, הנוכחות, המעשר וההתחייבויות הפנימיות מפורטים בנפרד בחומר על הדרך פנימה.

המדריכים של בני ברוך עצמם לא הסתירו את תפקיד הפורמט. משתתף לשעבר תיאר זאת במפורש: “הקבוצה קיימת כדי לשטוף לכם את המוח — פשוטו כמשמעו. הם מתכוונים לזה פשוטו כמשמעו” — מתוך עדותו של תלמיד לשעבר של בני ברוך. זו לא הייתה ביקורת מבחוץ, אלא תיאור של אנשים שהובילו משתתפים בפנים.

כשמישהו שאל שאלה לא נוחה, התשובה הצטמצמה לעיתים קרובות לנוסחה אחת: “אמונה למעלה מדעת”. הנוסחה פעלה כמו בלם. אחרי כמה חודשים בתוך סדר שבו חוסר הסכמה נעצר בנוסחה הזאת, והסדנאות מאשרות שוב ושוב את צדקת המנהיג בקול קבוצתי, אדם מתקשה להבחין מה הוא חושב בעצמו ומה נקבע בו מבחוץ.

המורה בין האדם לבין הבורא

בתוך הסדר הזה, לייטמן מבקש מן התלמידים יותר מכבוד רגיל למנטור. הוא מציב את המורה בין האדם לבין הבורא. אם הבורא מדבר דרך המורה, שאלה אל המורה כבר אינה ספק רגיל; היא תקלה אצל התלמיד עצמו. כל חוסר הסכמה מקבל תרגום חדש: לא ויכוח עם אדם מסוים, אלא פגיעה בהיררכיה הרוחנית כולה.

המרכז הישראלי לסיוע לנפגעי כתות קבע כי לבני ברוך יש “סימנים של כת, הן במובן המקצועי (כפי שהדבר מוגדר בידי חוקרים ואנשי טיפול), והן במובן החברתי” — כיכר השבת, 2023. מנהלת המרכז, רחל ליכטנשטיין, אישרה את העמדה הזאת בתצהיר בית משפט רשמי שהוגש במסגרת תביעת דיבה שהגישה בני ברוך נגד אחד ממבקריה — העין השביעית.

אותו עיקרון מופיע גם בניתוח דוקטרינת התנועה. קטע הווידאו מן הכנס מראה איך רעיון כזה עובר מן הדוקטרינה אל תרגול חי מול תלמידים.

תכנות עצמי בשפת האיחוד

בסדנאות האדם שומע את התזה מלייטמן, יושב במעגל, מנסח את אותה מחשבה בקול מאשר, ואז שומע את האחרים חוזרים עליה כמעט באותן מילים. אחרי כמה סבבים כאלה, הנוסחה כבר לא נשמעת כמו הוראה מבחוץ. היא מתחילה להישמע כמו הבנה שלו עצמו.

בכנסים, השיא של התהליך הזה הוגדר כ"מעבר המחסום" — הרגע שבו האדם כביכול “נכנס לעולם הרוחני”. משתתף לשעבר תיאר את הצד האחר של אותה פרקטיקה: אובדן תחושת המציאות, התעלפויות במהלך השיעורים, שאלות האם אפשר “ללמוד” תוך נטילת תרופות פסיכיאטריות — מתוך עדות ב-A Mother in Israel.

האנשים לא רק מקשיבים ללייטמן. הם עוזרים זה לזה לקבע את המחשבה הרצויה. אחר כך קוראים לזה התקדמות, איחוד ועבודה משותפת.

משטר הכנס כמגבר

תקנון כנס הערבה מראה כיצד הטכניקה הזאת נכנסה לכללי האירוע. לכמה ימים המשתתף מופרד מן העולם החיצוני ונכנס לסדר של שקט, תנועה משותפת והתבוננות עצמית מתמדת.

הכללים הפנימיים מתרגמים את התיאולוגיה לפעולה: ביטול עצמי מול החברים, תנועה אחת עם כולם, שמירה על שמחה ורצינות. ניתוח מפורט של משטר הכנס — בכתבה על הדרך פנימה.

איך הטכניקה מחזיקה כוח

לייטמן לא היה צריך לומר לתלמידיו במפורש: “התייחסו אליי כמו אל הבורא”. מספיק להציב את עצמו כערוץ שדרכו כביכול עובר רצון עליון, ואז להושיב את התלמידים בפורמט שבו חוזרים על העמדה הזאת במקום לבדוק אותה.

סביב העמדה הזאת מופיעה גם תעמולה חזותית. באינטרנט ובתמונות פנימיות לייטמן כבר אינו נראה רק כמורה: מציבים אותו עם כתר, לצד דמויות מן המסורת היהודית ומעל סמלים שאמורים לעורר יראה. התמונה גסה, אבל המסר ברור: התלמיד רואה לא אדם עם ביוגרפיה והאשמות, אלא סימן של סמכות.

לייטמן עם כתר כדימוי שמטפחים תלמידיו: משיח או מלך העולם הזה, דמות שדרכה, כפי שהוא עצמו מציג את עצמו, מדבר הבורא.

עריכה אחרת עושה את ההחלפה ישירה עוד יותר: לייטמן מוצב ליד משה, אברהם, רשב״י, האר״י ואשלג. זה כבר לא רק כבוד למסורת. זו שפת תעמולה של קבוצה שאינה מבחינה בין הגובה הרוחני של הדמויות האלה לבין תפקידה הפרסומי של כרזה.

להעמיד את לייטמן לצד משה, אברהם, רבי שמעון בר יוחאי, יצחק לוריא ויהודה אשלג — זו לא יראת כבוד, אלא עיוורון רוחני.

זה לא לרומם מורה — זו חילול של גדוּלה.

מי שעושה תמונות כאלה או שאינו מבין את מי הוא מציג, או שמחליף במודע את המסורת בפולחן אישיות.

משה אינו רקע לפרסומת. רשב״י אינו אלמנט מיתוג. האר״י אינו כלי להאדרה עצמית.

כאשר אדם בן זמננו — ועוד עם האשמות באונס — מנסים לדחוף לשורת ענקי ההתגלות, זה כבר לא כבוד לקבלה, אלא עיוות מחלל של זיכרון הדורות.

השוואות כאלה אינן מרימות את לייטמן לגובה הענקים — הן מנסות להוריד את הענקים לרמה של כרזת תעמולה.

לפני שמות הגדולים האלה נדרשת יראה, לא עריכה.

כאשר תלמיד חי במשך שנים במקום שבו המורה אינו בן שיח אלא מוליך של הבורא, תמונות כאלה מפסיקות להיראות כהגזמה. הן נעשות המשך של אותו אימון: לקבל את ההיררכיה שניתנה מלמעלה, לחזור עליה בשפה שלך ולא לבדוק את מידתה.

“סדנאות” נראות כמו עבודה על חיבור. בפועל פועלים יחד תשישות פיזית, חזרה קולקטיבית, כללי כנס ואיסור על ספק. קטע הווידאו למעלה מצמיד את כל זה לנוסחה אחת: “עכשיו הוא מדבר אליי דרך המורה”.