המעטפת הדתית של קבלה לעם: שבת, כשרות ושליטה משפחתית

באירועים ציבוריים בישראל, מיכאל לייטמן מופיע בדימוי אורתודוקסי מודגש: אוצר מילים מסורתי, כיפה, ציטוטים מן התורה ואזכורים ממקורות קבליים. כבר ב-2009 העין השביעית ציינה שלייטמן אינו רב, אף שהתקשורת כינתה אותו כך לא פעם. כלפי חוץ, קבלה לעם נראית כמרחב של משמעת רוחנית בלתי מתפשרת. משתתפים ועובדי מערכת לשעבר מתארים מציאות אחרת: מאז התגבשות הארגון, המכונה המרכזית שלו פעלה במשך שניים-שלושה עשורים בשבתות, וכשרות וכללים דתיים אחרים לא היו גבול ממשי לניהול.

תלמידים נתנו לתנועה שנים מחייהם, כסף וזמן מפני שהאמינו באותנטיות המקודשת שלה. האמון נשען על דמות של נושא מסורת עתיקה, ללא מקום לפרשנות כפולה. בפועל, לפי עדויות אלה, הנורמה הדתית פעלה כקישוט של סמכות וכובתה כשהפריעה לשידורים, לוגיסטיקה, אוכל, נסיעות או התרחבות.

כללים שלא נשמרו

בעדויות של אנשים שהיו שנים בתוך המרכז של התנועה, שבת וכשרות אינן מתוארות כהפרות נקודתיות אלא כסדר ארוך של אי-שמירה. כלפי חוץ הארגון חיקה מרחב של משמעת מסורתית קפדנית. בפנים, טכניקה, מטבח, נסיעות והפקת מדיה הוכפפו לנוחות המערכת. שבת לא עצרה את העבודה, וכשרות לא הייתה גבול פנימי ממשי.

המנגנון הפנימי היה מעשי. רוב התלמידים הבינלאומיים לא היו יהודים דתיים ולא הכירו את הכשרות כמערכת מחייבת. לפי עדויות הפרויקט, תלמידים ועובדי מטבח מן המרחב הפוסט-סובייטי הביאו לקונגרסים אוכל משלהם, כולל סאלו, ואכלו אותו בקבוצות סגורות כחלק מן השגרה המשותפת וה"איחוד". מבחינת המערכת זה לא היה כשל: עבודה חינמית, לוגיסטיקה, מטבח והתרחבות התנועה היו חשובים יותר מן הגבול הדתי שהוצג בפומבי כחלק מן הסמכות.

אותה כפילות הופיעה גם במיצוב הציבורי מחוץ לישראל. במהלך סיורי לייטמן בחו"ל, כאשר הקהל הישראלי המיידי נעלם, סמנים דתיים מוכרים, כולל הכיפה, יכלו להיעלם יחד איתו. תצלומים מנסיעות בינלאומיות מתעדים את הניגוד הזה: הצורה החיצונית משתנה לפי הדימוי שיתקבל טוב יותר אצל קהל מסוים ברגע מסוים.

התצלומים האלה מראים כיצד לייטמן זונח מחוץ לישראל את הדימוי הדתי המוכר; הרקע הפיננסי של החזית הציבורית הזאת, כולל מממני הארגון, מתואר בנפרד בתחקיר של העין השביעית ושקוף.

הרקע הכספי של הדימוי הציבורי הזה מתואר בתחקיר העין השביעית ושקוף: בין התורמים הבולטים של בני ברוך הוא מזכיר את שמעון ויינטרוב; לפי הפרסום, הוא, גרושתו וחברות הקשורות אליו תרמו לעמותה לפחות 4.8 מיליון שקלים. רשת העמותות והדיווח נבחנת בנפרד במאמר הכספים.

כשלעצמה, הסרת כיסוי ראש היא רק פרט. אבל בתוך מבנה הדורש מן המשתתפים ציות ללא עוררין למען צמיחה רוחנית, שינוי הסמנים לפי הקהל מראה כיצד מטפלים בנורמה: היא חובה לצורך הדימוי, אבל אינה חובה עבור ההנהגה עצמה.

התרחבות בניגוד למסורת הקלאסית

הפער בין המסורתיות המוצהרת לבין הפרקטיקה גדל גם במודל החינוכי הבסיסי של התנועה. התלמוד והמחשבה האורתודוקסית המאוחרת מציבים מגבלות נוקשות על הוראת טקסטים מקודשים ללא-יהודים. קיימים גבולות ברורים סביב אילו חלקים מן הלימוד מותר להעביר מחוץ להקשר דתי יהודי.

קבלה לעם נבנתה מראשית דרכה כפרויקט של התרחבות גלובלית שדחק את הגבולות הללו הצדה. גיוס המוני של קהלים בינלאומיים, כולל לא-יהודים, הפך לבסיס הכוח הארגוני של התנועה. מגבלות מסורתיות חדלו לחול בדיוק במקום שבו יכלו להפריע לצמיחת המבנה.

התנועה המשיכה לשמר עבור חסידיה את מעמד היורשת של קו קבלי אותנטי, ובה בעת עקפה את איסוריו הבסיסיים כדי להגיע לשווקים חדשים ולהרחיב את בסיס המשאבים שלה.

שליטה משפחתית תחת סמכות קדושה

הסתירה בין הדימוי למציאות מתחדדת ברמת השליטה בארגון. כלפי חוץ, קבלה לעם מוצגת כבית ספר רוחני נשגב המתמקד בגאולה אוניברסלית. בפועל, היא פעלה כגוף ריכוזי שבו תפקידים אדמיניסטרטיביים מרכזיים וזרימות כספיות נשארו במשך שנים במעגל המשפחתי הקרוב של מיכאל לייטמן.

בסידור הזה, סמכות קדושה ושליטה סגורה מתחילות לפעול יחד. דימויו של מקובל שאין לערער עליו הבטיח את אמונם המוחלט של החסידים וחסם אוטומטית ניסיונות לשאול שאלות על הוצאות, תקציבים או החלטות כוח אדם. במקום שבו ארגון חילוני היה מתמודד עם דרישות לשקיפות, קבלה לעם ציפתה לכניעה רוחנית.

אנשים הגיעו לקבלה לעם והכפיפו את חייהם למשמעת הפנימית מפני שהאמינו בסמכות הרוחנית המוצהרת. בפועל, הסמכות הזאת התקיימה במקום שבו גבולות דתיים נעקפו לשם נוחות, ואיסורים קלאסיים זכו להתעלמות לצורך התרחבות. משטרים מיוחדים של קרבה ללייטמן וחריגים מכללי המרחק נבחנים במאמר על נטליה אובורינה והגישה הפנימית.

אם הצורה הדתית משמשת באופן סלקטיבי, המסורת נסוגה במקום שבו היא מפריעה לניהול ולהתרחבות, והכוח נסגר במרכז משפחתי, הסמכות הקדושה הופכת לכיסוי של שליטה. את הצד הכספי של הכוח הזה מתאר מאמר הכספים של בני ברוך, ואת החריגים המעשיים ליד המנהיג מתאר המאמר על היררכיית הגישה.

הכיפה הופיעה ונעלמה לפי הנסיבות. שבת, כשרות וכללים אחרים לא היו גבול פנימי של הארגון. הם עבדו כחלק מן הדימוי בזמן שלתלמידים המשיכו למכור משמעת רוחנית מוחלטת.