המעטפת הדתית של קבלה לעם: שבת, כשרות ושליטה משפחתית

בישראל מיכאל לייטמן מופיע לא פעם בתוך דימוי אורתודוקסי ברור: כיפה, מילים מן המסורת, ציטוטים מן התורה ואזכורים קבליים. כבר ב-2009 העין השביעית ציינה שלייטמן אינו רב, אף שהתקשורת כינתה אותו כך לא פעם. מבחוץ, קבלה לעם נראית כמו מקום של משמעת רוחנית קשה. משתתפים ועובדי ארגון לשעבר מתארים תמונה אחרת: מאז התגבשות הארגון, ליבת הפעילות שלו עבדה במשך שניים-שלושה עשורים גם בשבתות, וכשרות וכללים דתיים אחרים לא עצרו את הניהול.

תלמידים נתנו לתנועה שנים, כסף וזמן מפני שהאמינו שהיא נושאת מסורת אמיתית ומקודשת. האמון הזה נשען על דמות של ממשיך דרך עתיקה, בלי משחק כפול. לפי העדויות, בפנים הכלל הדתי עבד אחרת: הוא חיזק את הסמכות כשהיה שימושי, ונעלם כשהפריע לשידורים, ללוגיסטיקה, למטבח, לנסיעות או להתרחבות.

כללים שלא נשמרו

אנשים שהיו שנים בתוך מרכז התנועה אינם מתארים הפרות נקודתיות של שבת וכשרות. הם מתארים שגרה ארוכה של אי-שמירה. כלפי חוץ הארגון הציג משמעת מסורתית קפדנית. בפנים, הטכניקה, המטבח, הנסיעות והפקת המדיה עבדו לפי צורכי ההפעלה. שבת לא עצרה את העבודה. כשרות לא הייתה גבול פנימי ממשי.

בפנים זה היה עניין פרקטי. רוב התלמידים הבינלאומיים לא היו יהודים דתיים ולא הכירו את הכשרות כמערכת מחייבת. לפי עדויות הפרויקט, תלמידים ועובדי מטבח מן המרחב הפוסט-סובייטי הביאו לקונגרסים אוכל משלהם, כולל סאלו, ואכלו אותו בקבוצות סגורות כחלק מן השגרה המשותפת וה"איחוד". מבחינת ההנהלה זה לא היה כשל: עבודה בחינם, לוגיסטיקה, מטבח והתרחבות היו חשובים יותר מן הגבול הדתי שהוצג בפומבי כחלק מן הסמכות.

אותה כפילות נראית גם מחוץ לישראל. בסיורי לייטמן בחו"ל, כשהקהל הישראלי המיידי כבר לא עמד מולו, גם הסמנים הדתיים המוכרים, כולל הכיפה, יכלו להיעלם. תצלומים מנסיעות בינלאומיות מציגים את הפער הזה בפשטות: הצורה החיצונית משתנה לפי הקהל ולפי הרגע.

התצלומים האלה מראים כיצד לייטמן זונח מחוץ לישראל את הדימוי הדתי המוכר; הרקע הפיננסי של החזית הציבורית הזאת, כולל מממני הארגון, מתואר בנפרד בתחקיר של העין השביעית ושקוף.

את הרקע הכספי של הדימוי הציבורי הזה תיאר תחקיר העין השביעית ושקוף. בין התורמים הבולטים של בני ברוך הוא מזכיר את שמעון ויינטרוב; לפי הפרסום, הוא, גרושתו וחברות הקשורות אליו תרמו לעמותה לפחות 4.8 מיליון שקלים. רשת העמותות והדיווח נבחנת בנפרד במאמר הכספים.

כשלעצמה, הסרת כיסוי ראש היא פרט קטן. אבל בארגון שדורש מן המשתתפים ציות רוחני, שינוי הסמנים לפי הקהל מראה איך מתייחסים לנורמה: היא חובה בשביל הדימוי. היא אינה חובה עבור ההנהגה עצמה.

התרחבות בניגוד למסורת הקלאסית

הפער בין המסורתיות המוצהרת לבין מה שנעשה בפועל גדל גם במודל הלימוד של התנועה. התלמוד והמחשבה האורתודוקסית המאוחרת מציבים מגבלות נוקשות על הוראת טקסטים מקודשים ללא-יהודים. יש גבולות ברורים סביב השאלה אילו חלקים מן הלימוד מותר להעביר מחוץ להקשר דתי יהודי.

קבלה לעם נבנתה מראשיתה כפרויקט גלובלי שדחק את הגבולות האלה הצדה. גיוס המוני של קהלים בינלאומיים, כולל לא-יהודים, הפך לבסיס הכוח של התנועה. המגבלות המסורתיות הפסיקו לחול בדיוק במקום שבו יכלו להפריע לצמיחה.

לחסידיה התנועה המשיכה להציג את עצמה כיורשת של קו קבלי אותנטי. באותו זמן היא עקפה איסורים בסיסיים כדי להגיע לקהלים חדשים ולהרחיב את בסיס המשאבים שלה.

שליטה משפחתית תחת סמכות קדושה

הסתירה בין הדימוי למציאות מתחדדת כשמסתכלים על השליטה בארגון. כלפי חוץ, קבלה לעם מוצגת כבית ספר רוחני שעוסק בגאולה אוניברסלית. בפועל, היא פעלה כגוף ריכוזי. תפקידים אדמיניסטרטיביים מרכזיים וזרימות כספיות נשארו במשך שנים במעגל המשפחתי הקרוב של מיכאל לייטמן.

בסידור הזה, סמכות קדושה ושליטה סגורה עבדו יחד. דמות המקובל שאין לערער עליו החזיקה את אמונם של החסידים, וגם חסמה שאלות על הוצאות, תקציבים והחלטות כוח אדם. במקום שבו ארגון חילוני היה נדרש לשקיפות, קבלה לעם דרשה הכנעה רוחנית.

אנשים הגיעו לקבלה לעם והכפיפו את חייהם למשמעת הפנימית מפני שהאמינו בסמכות הרוחנית שהוצגה להם. אבל אותה סמכות התקיימה במקום שבו גבולות דתיים נעקפו מטעמי נוחות, ואיסורים קלאסיים נדחקו הצדה כדי להתרחב. קרבה מיוחדת ללייטמן וחריגים מכללי המרחק נבחנים במאמר על נטליה אובורינה והגישה הפנימית.

כאשר הצורה הדתית מופעלת באופן סלקטיבי, המסורת נסוגה במקום שבו היא מפריעה לניהול ולהתרחבות. כשהכוח נשאר במרכז משפחתי, הסמכות הקדושה נעשית כיסוי לשליטה. את הצד הכספי של הכוח הזה מתאר מאמר הכספים של בני ברוך, ואת החריגים המעשיים ליד המנהיג מתאר המאמר על היררכיית הגישה.

הכיפה הופיעה ונעלמה לפי הנסיבות. שבת, כשרות וכללים אחרים לא היו גבול פנימי של הארגון. הם נשארו חלק מן הדימוי, בזמן שלתלמידים המשיכו למכור משמעת רוחנית מוחלטת.