הנוכל הדתי מיכאל לייטמן: שבת, כשרות ושליטה משפחתית

מיכאל לייטמן הוא נוכל דתי. כבר ב-2009 תיעדה העין השביעית: לייטמן אינו רב ואין לו השכלה רבנית. הכיפה, ציטוטי התורה והלשון האורתודוקסית הם אביזרי במה: דימוי המסורת העתיקה נדלק אצלו על הבמה ונכבה במקום שבו הוא מפריע.

משתתפים ועובדים לשעבר של הכת, שעבדו שנים במנגנון שלה, מתארים סדר אחד: הטכנאים, המטבח, הנסיעות והפקת המדיה עבדו בשבתות במשך שניים־שלושה עשורים, וממשיכים כך. הכשרות קיימת רק בחלון הראווה: מי שמנהל בפועל את המטבח חסר הכשרה בכשרות. על השקר הזה שילמו התלמידים: הם באו לכת כדי לחיות לפי כללי הדת, איבדו שנים בכניעה ללייטמן, ועזבו כשראו את הפער בין הדרשה למעשה.

דמות המקובל הקפדן מתחלפת בזה, ולתלמידים מציגים את זה כנורמה:

שבת וכשרות לא נשמרו עשרות שנים

לייטמן מכר לתלמידיו משמעת רוחנית מוחלטת מעל לחוקי הדת המקובלים: הם שמרו עליה, הוא עצמו עבד בשבתות כמו בימי חול, כולל ביום כיפור. זו צביעות המובנית במודל העסקי: בפנים הכול נכנע לא לגבול הדתי אלא לנוחות המנגנון.

ההימור היה על הקהל: רוב התלמידים הבינלאומיים לא היו יהודים דתיים ולא הכירו כשרות כמערכת מחייבת. לפי עדויות שאספה המערכת, תלמידים ועובדי מטבח מברית־המועצות לשעבר הביאו לכנסים אוכל משלהם — כולל סאלו — ואכלו אותו במעגלים סגורים כחלק מ"ההתאחדות". למנגנון לא היה אכפת: עבודה בחינם, לוגיסטיקה והתרחבות הכת חשובות יותר מהגבול שמכרו כלפי חוץ כמקור סמכות.

מחוץ לישראל אותה תמונה חוזרת בישירות צינית. בסיורים בחו"ל, כשהקהל הישראלי נעלם, נעלמו איתו גם הסממנים הדתיים של לייטמן, הכיפה בכללם. זו לא מבוכה ולא חריגה. זו שיטה.

התצלומים האלה מראים כיצד לייטמן זונח מחוץ לישראל את הדימוי הדתי המוכר; הרקע הפיננסי של החזית הציבורית הזאת, כולל מממני הארגון, מתואר בנפרד בתחקיר של העין השביעית ושקוף.

בתחקיר העין השביעית ו-Shakuf נמנה שמעון ויינטרוב עם התורמים של “בני ברוך”. לפי הפרסום, הוא, גרושתו והחברות הקשורות אליו תרמו לעמותה לפחות 4.8 מיליון שקלים במשך כמה שנים. הפרופיל של ויינטרוב מופיע ב-Globes; רשת העמותות והדיווח מנותחים במאמר הכספים.

הסרת כיסוי הראש היא פרט, אבל בתוך כת שדורשת ציות מוחלט בשם הצמיחה הרוחנית, החלפת סממנים לפי הקהל אינה חולשה אלא טכנולוגיה. העין השביעית ו-Shakuf מפילים את זה בהערת אגב: ב"קבלה לעם" הכיפה היא בעצם אביזר לא מחייב. הכלל מחייב את הנשלטים, ולהנהלה הוא רשות.

חשד לשליטה משפחתית וכספי הכת

כלפי חוץ “קבלה לעם” מציגה בית ספר רוחני על־עולמי שעסוק בגאולה אוניברסלית. בפנים זו מכונה ריכוזית: תפקידי המפתח והכספים נשארו שנים במעגל המשפחתי הקרוב של מיכאל לייטמן ונתונים לשליטתו בלבד. זו לא השערה של מי שעזב ממורמר: כך תיעדה רשות פיקוח ממשלתית.

ביקורת עומק מטעם רשם העמותות במשרד המשפטים תיעדה חשש לשליטה משפחתית בעמותה: קרבה משפחתית קשרה את המנכ"ל, את סגניתו, עובד בכיר מבין המייסדים ומתנדבת בעלת סמכויות; על ההתחייבות לתקן את המפורט חתמה “בני ברוך” ב-11 בדצמבר 2016. הפירוט המלא של הרשימה — במסד הפיננסי.

הכסף — שם: אין הפרדת תפקידים, קרבה משפחתית מקשרת בין מי שפותח את הכספת, רושם את ההכנסות ומעביר את הכספים, וקרובי משפחה הועסקו בלי פרוטוקולים ובלי ועדת ביקורת — לפי קרבה, לא לפי קריטריונים.

המילה של הרגולטור על השליטה המשפחתית היא “חשש”, לא “נקבע”: זו תקרת השפה הפורמלית שלו, לא חולשה של הניסוח עצמו. בחתימה על ההתחייבות הכת הודתה שהרשימה חלה עליה. ביקורת מעקב נקבעה לחודש פברואר 2017; תוצאתה לא פורסמה. שמו של לייטמן אינו מופיע במסמך אפילו פעם אחת, רק תפקידים.

התפקידים לא מסתירים דבר: החלטות של כוח אדם וכסף אינן עוברות מעל אדם אחד, ובתוך הכת דברו אינו נתון לוויכוח. רשם העמותות תיאר מבנה שלייטמן בנה ומחזיק: קדושה שאין לערער עליה כלפי חוץ, בני משפחה על הכספת בפנים.

סמכות מקודשת ושליטה סגורה — טכנולוגיית הכוח המרכזית של לייטמן: דמות המקובל שאין לערער עליו מבטיחה אמון מוחלט של התלמידים וחוסמת שאלות על הוצאות, תקציבים ומינויים. מי ששואל על כסף, סימן שלא צמח רוחנית.

הרגולטור לא היה הראשון שראה את זה: כבר ב-2012 מצא Haaretz את בנו של לייטמן בין הדירקטורים של “בני ברוך” האמריקאית, ושנה קודם לכן תיאר חוקר הדתות תומר פרסיקו דירקטוריון עם שתי קרובות משפחה של לייטמן. עיתון, חוקר דתות ורגולטור ממשלתי, בלי לתאם זה עם זה, הגיעו אל אותה המשפחה; חלוקת התפקידים המשפחתית — בחומר הפיננסי.

האיש הזה דורש מחסידיו ציות מוחלט וקורא לזה צמיחה רוחנית. ואל אשתו שלו הוא מתייחס כך, בפומבי, מול תלמידים:

הצורה הדתית נדלקת ונכבית לפי הנסיבות, והכוח נסגר במעגל המשפחתי. זו לא תקלה אלא הבנייה — ועליה נפגשים שלושה מקורות שאינם תלויים זה בזה.

הראשון הוא התקנון הפנימי של “בני ברוך” עצמה. כל מי ששוהה בשבת במרכז, מתמחים ואורחים בכלל זה, חייב לשמור את כל דיני השבת. על הכשרות בסעודות יש להקפיד. הנכנס חייב לחבוש כיפה. זו דרישה כתובה מאנשי הבית — מאותה הכת שבעצמה לא שמרה שבת עשרות שנים.

השני הוא “יד לאחים”: ארגון אנטי־כת דתי, צד מגויס מראש, וההסתייגות הזאת באה ראשונה. תועד דבר מוחשי: ערוץ הטלוויזיה של לייטמן משדר 24 שעות ביממה, שבת בכלל זה, וההנמקה ניתנת במפורש: “הכול מותר כדי להאיר עיניהם של אנשים וכדי להביא לתמיכה כלכלית בקבוצה”. השבת נגמרת במקום שבו מתחילה ההכנסה.

השלישי הוא Haaretz. בתשובה הרשמית לעיתון הודתה “בני ברוך”: סמיכה לרבנות לייטמן לא קיבל, ושירותי דת אינו נותן. את התואר “רב” הצמידו לו התלמידים, כך מסבירה הכת עצמה: למעלה ידעו שאין סמיכה, ובאותה תשובה שלחו את העיתונאים למדור באתר שלהם, “על הרב לייטמן”.

אף אחד מן השלושה לא הצליב את דבריו עם השניים האחרים. מעליהם עדויות של משתתפים לשעבר של הכת שאספה המערכת: אותו הסדר, מתואר מבפנים. את הצד הכספי מפרק המאמר על כספי “בני ברוך”.

לייטמן בנה אימפריה על שקר, והיא פעלה עשרות שנים: לתלמידים — שבת וכיפה ככלי הכנעה, לעצמו — חופש מכלליו שלו, למשפחה — הכספת.