נטליה אובורינה והיררכיית הגישה הפנימית: איך חריגים מן הכללים פועלים סביב לייטמן
סביב מיכאל לייטמן, גישה הייתה כוח: מי עומד לידו, מי מלווה אותו, מי יכול להפר מרחק ולא לאבד מעמד. לפי פרסומים פתוחים, תצלומי אירועים ותיאורי משתתפים לשעבר, בתוך בני ברוך פעלו כללים שונים לאנשים שונים. השאלה אינה קרבה פרטית. השאלה היא מי מסנן את הדרך אל לייטמן: מי בוחר, מי מקרב, מי מנרמל את החריגים, ומי מפחית את הסיכון הישיר למנהיג.
דמות אחת בולטת במיוחד היא אנטולי בליצקי (“טוליק”). הדוגמה החזותית החדה ביותר לגישה ללייטמן היא נטליה אובורינה. בליצקי מתואר כעובד המיזם שקיבל שכר ישירות מלייטמן, ולכן מקומו אינו נראה כמו עוד סיפור של משתתף בשוליים. שכבת הפריבילגיות החזותית של הצמרת הניהולית מוצגת בנפרד במאמר על מושי סנילביץ׳, והכיסוי הדתי של החריגים האלה בהחומר על הדימוי הציבורי של קבלה לעם.
התמונות הפומביות המצוטטות במאמר הזה מציגות דפוס חוזר של קרבת בליצקי לנשים שונות בתוך המבנה.
לפי המאמר הזה, בליצקי קיים בגלוי יחסים מיניים עם נשים אלה לעיני הקהילה. מאוחר יותר, נשים כאלה עברו לבן זוג אחר, נישאו לתלמידים אחרים, או נדחקו אל מחוץ לארגון אם לא נמצא להן שימוש באף אחד משני התרחישים הראשונים.
אנטולי בליצקי: אדם בתשלום של המנגנון
אנטולי בליצקי אינו נראה כאן כתלמיד מן השורה. לפי התיאורים, הוא עבד בתוך המיזם וקיבל כסף מלייטמן. לכן הקשרים שתוארו בינו לבין נשים בקהילה אינם רק עניין של מוניטין אישי. הם מעלים שאלה אחרת: מדוע, לפי החומר, ההשלכות נפלו על הנשים, בזמן שבליצקי נשאר בתוך המעגל המקבל שכר והמשיך למלא תפקיד של איש גישה.
בארגון סגור, זה סימן ישיר. משתתף רגיל חייב לציית למשמעת. אדם בתשלום יכול, לפי התיאורים, להמשיך לפעול בלי השלכות נראות. הכלל יורד למטה; ההגנה עולה למעלה. החסינות הזאת חשובה מפני שהיא מראה מי עומד בין לייטמן לבין מי שמקרבים אליו.
הסיפור הזה אינו מצטמצם לדמות של “רודף נשים” בקהילה. הוא מציג אדם שהמנהלים השאירו לו תפקיד, גישה ושכר למרות הקשרים שתוארו עם משתתפות.
קונגרסים פומביים כהדגמה של התנהגות מותרת
לפי עדויות הפרויקט, התנהלותו של בליצקי לא נשארה לגמרי בצל. בקונגרסים בינלאומיים של בני ברוך הוא, לפי הנטען, יכול היה להופיע בגלוי עם בנות זוג שונות. בארגון שדורש משמעת וציות, פומביות כזאת משדרת ביטחון: עונש לא יגיע.
עבור משתתפים רגילים זה היה שיעור לא כתוב. לאחדים אסור, לאחרים מותר. חלק נבדקים, חלק מקבלים כיסוי. בסביבה כזאת השתיקה אינה נולדת מכבוד לכללים. היא נולדת מהבנה שהכללים אינם מגינים על כולם.
כאשר התנהגות שמופיעה במשך שנים אינה נתקלת בתגובה נראית של ההנהלה, קשה לקרוא לה כשל פיקוח מקרי. היא נראית כמו התנהגות מותרת של אדם שההנהלה צריכה.
נטליה אובורינה ודמות הגישה החריגה
נטליה אובורינה מציגה חריג מסוג אחר: גישה ללייטמן עצמו. ברמה הרשמית, מיכאל לייטמן מוצג כמנהיג דתי ורוחני שסביבו כללי ריחוק, בעיקר ביחס לנשים. אבל תמונות פומביות ותיאורי אירועים מראים סדר אחר עבור אובורינה: היא יכלה ללוות את לייטמן, לעמוד לידו ולהתקרב אליו באופן שלא היה זמין לרוב המשתתפות.
תצלום אחד אינו מוכיח את כל סדר הגישה. סדרת סצנות עושה דבר מדויק יותר: היא מראה למי מותר לשבור מרחק. בארגון שבו קרבה ללייטמן הופכת בעצמה למעמד, תמונות כאלה פועלות כדירוג פומבי. חלק נשארים באולם; אחרים מקבלים מקום ליד מרכז הכוח.
בכנס בסוצ'י לייטמן מאפשר לתלמידה לחבק אותו, ובערב היא מגיעה לחדרו “לתרגולים רוחניים”.
בתצלום נראה לייטמן מחבק אישה, דבר שעומד בסתירה ישירה לדימוי של מנהיג דתי שסביבו מוצהרים עבור אחרים כללי ריחוק נוקשים.
אובורינה חשובה כאן כדוגמה גלויה של הרשאה. לצד סיסמאות על שוויון רוחני מופיע תור לא רשמי אל המנהיג: את מי המעגל הפנימי מקרב, למי מותר להתקרב, את מי אפשר לחבק, מי רשאית ללוות.
לייטמן מחבק תלמידה מאמריקה הלטינית — והסצנה עצמה מוצגת כמשהו מקובל ואף מנורמל. מקרים כאלה מעלים שאלות: היכן עובר הגבול בין “קרבה רוחנית” לבין הפגנת נגישות אישית? זה מדגיש באופן בלתי מכוון היררכיה לא רשמית, שבה מה שנראה כחריג מתחיל להיתפס כנורמה סמויה.
כללים לרוב, חריגים למקורבים
כלפי חוץ בני ברוך מדברת בשפה של עבודה רוחנית, צניעות ושליטה באגו. בתוך אותו עולם מופיעים אנשים בתשלום עם חסינות בפועל ונשים עם גישה מיוחדת למנהיג. הרטוריקה על משמעת חוזרת אל הארגון עצמו.
הדרישות המוסריות מופנות כלפי מטה: אל משתתפים רגילים, שמהם מצפים לציות, להקרבה ולשליטה בחיים האישיים. למעלה פועל סדר אחר. שם התועלת של האדם ללייטמן ולסביבתו קובעת יותר מן הכלל.
בתצלום נראות ליד לייטמן נשים מן המעגל הקרוב שלו, והסצנה עצמה מדגישה מידה של קרבה לא-פורמלית וחריגות פנימית, שלפי ההיגיון של המאמר עומדת בניגוד לכללי הריחוק המוצהרים.
ככל שיותר חריגים כאלה מופיעים בהקשרים שונים, גרסת המקריות נחלשת. זה כבר אינו תצלום מוזר אחד, אלא סדר חוזר של גישה וכיסוי.
מבנה הכיסוי המשפחתי והניהולי
חריגים סביב המנהיג אינם נשמרים בלי סביבת ניהול: מישהו משלם שכר, מחלק תפקידים, שולט בלוגיסטיקה, מאפשר גישה למוקד הכוח ומכבה סיכוני מוניטין. בבני ברוך זה נראה לצד אורח החיים המועדף של המעגל הניהולי והדימוי הדתי שקובע את הכללים הציבוריים.
בפרשה של בליצקי ואובורינה האחריות חוזרת להנהלה. מי מחזיק את בליצקי בשכר? מי מאפשר לנשים להתקרב ללייטמן? מי מחליט אילו כללים מחייבים את הרוב ואילו מתבטלים עבור המקורבים? כך מצטמצם הסיכון הישיר למנהיג: בינו לבין משתתפות פגיעות עומדים אנשים שבוחרים מראש, מנרמלים ומכסים את הגישה.
התמונות הפומביות, הקשרים הפנימיים וסדרי הגישה אומרים על הסביבה יותר מן הטקסטים הרשמיים של הארגון. נאמנות אישית ותועלת לצמרת חשובות יותר מן הנורמות המוצהרות. הכללים קיימים לרוב. החריגים שמורים למי שנחוץ למעלה.