מכתב בשמו של לייטמן: איך השערורייה בגן הילדים של בני ברוך הגיעה למשטרה

תמונה זו קשורה לתיק משטרתי שנסגר סביב גן ילדים של ארגונו של לייטמן, שבו תלונה על פגיעה מינית בילדים נסגרה בשלב מוקדם, ותפקיד מרכזי בנטרול התלונה מיוחס לשוטר אמי ליברמן, שהוא תלמיד של לייטמן.

פרשת “הגן הגלובלי” מתחילה לא בתלונה אלא במכתב. ב-31 במרץ 2013 נשלח בתפוצת ההורים טקסט בשמו של מיכאל לייטמן: ילדים ללא השגחה, יחס גס, איומים, בידוד, תנאים לא בטוחים — ואפשרות של אלימות מינית בין ילדים בגן.

כל זה בהתכתבות שנשמרה, עם שמות: ריככו מיד ובגלוי, באותה תפוצה עצמה, לעיני ההורים. את המכתב ביקשו לכתוב בנותיו של לייטמן, יעל ורחל. כעבור ארבעה ימים חזרו בהן אותן כותבות משלושת הסעיפים הקשים ביותר, וב-22 באפריל לקח בנימין קוגן את הסיפור למשטרת פתח תקווה. את המסגרת קבעו אלה שפתחו אותה.

מה ההורים תיארו בתוך “הגן הגלובלי”

במכתב הראשון שנשלח להורים, בסעיף נפרד, הופיעו אירועים שהכותבות קשרו לאפשרות של תקיפה מינית בין ילדים. למערכת ידוע מה עמד מאחורי הניסוח הזה: אחד מילדי הגן לקח ילדים אחרים לשירותים, ננעל איתם שם וביצע חדירה באצבעות. הנפגעים היו כמה.

הכותבות הזדהו בעצמן. ב-4 באפריל כתבו יעל ורחל לייטמן, בנותיו של מיכאל לייטמן, לאותה תפוצה: הן ביקשו מהרב לכתוב מכתב בשמו — בדחיפות, למען “זעזוע”. עוד קודם, ב-31 במרץ, הודיע אורן ליבוביץ’ להורים שאינו מאשר את הכתוב: את כל זה אמרו לו ולשירה נשות משפחת לייטמן. למערכת ידוע גם מה שאינו מופיע בהתכתבות: יעל לייטמן לקחה את בנה מהגן, וזה נראה בעיניים.

ההתכתבות חושפת גם דבר אחר: ההורים פחדו לילדיהם — וגם למקומם בסביבה. איום ההרחקה מן “המשפחה הרוחנית” ובידוד הפכו שאלה הורית, “מה קרה לילד שלי?”, למבחן נאמנות.

כיצד המשבר תורגם לשפת “מבחן רוחני”

במכתבים ובתגובות — מילים של עבודה רוחנית: “כוונה נכונה”, “להתעלות מעל המצב”, “לא להרוס את האחדות”. במקום שבו היה צריך לבדוק עובדות, השפה הזאת הסיטה אל אמונה וציות: פחד, פגיעה, השפלה ואפשרות של תקיפה מינית מכונים “מבחן”, האחריות מתמוססת, והשאלה מי איפשר את הסיכון מוחלפת בשאלה האם ההורים מגיבים באופן רוחני מספיק.

ב-1 באפריל, יממה אחרי המכתב על אפשרות של אלימות מינית בין ילדים, כותב לייטמן לאותה רשימה ארבע שורות: “אני חושב שעשיתי מה שהייתי חייב לעשות”, “אין שום צורך בי יותר”, “אני לא שייך לעתיד הגן”, “גם מבקש להפסיק לקרוא לו ‘גלובלי’”. על מחברות המכתב — ולא מילה: לא אישור ולא הכחשה. שלושה ימים אחר כך יכתבו בנותיו: הרב ידע שלדעתן הגן, שאליו הולך נכדו, אינו מתנהל כשורה, אך בשום שלב לא ידע את הפרטים. לייטמן כאן צבוע, וזו לא הערכה אלא אריתמטיקה של מסמך אחד: מכתב עם פירוט ליקויים נכתב בשמו — והוא עצמו, לדברי בנותיו, אינו מכיר את הליקויים האלה.

שם, ב-4 באפריל, חוזרות בהן אותן כותבות משלושת הסעיפים הקשים ביותר. את הסיווג “מעשה סדום” הן מסירות במפורש: אירוע בודד בין שני ילדים קטנים, שלטענת הנהלת הגן דווח להורים ושבעקבותיו הוזמנה פסיכולוגית. המקרה של טלטול ילד, לפי אותו מכתב, טופל ותועד. האם שסיפרה על אלימות אנשי הצוות הודיעה לאחר המשלוח: לא סטירה, אלא התנהגות פראית וצעקות. בנימין קוגן השיב באותו יום: החשדות למעשים פליליים הוצגו כעדויות אישיות שנשענו כביכול על תיעוד מצולם, ולפני המשלוח לא נבדקו. “אירוע בודד” זה לא היה, ולמערכת זה ידוע. בתוך הכת הסבירו אחרת: ילדים בגיל הזה אינם מבינים מה הם עושים, זה משחק. זה שקר. ילד בן ארבע אינו ממציא תרחיש כזה — הוא חוזר על מה שעבר, והמבוגרים בגן קראו לזה משחק. ההאשמה מ-31 במרץ והחזרה ממנה מ-4 באפריל — באותו קובץ, ואנחנו מפרסמים אותו במלואו. בנפרד על כך — מכתב הדירקטוריון של בני ברוך.

איך התלונה הגיעה למשטרה ומה ידוע על גורלה

ב-22 באפריל 2013 הגיש בנימין קוגן תלונה במשטרת פתח תקווה. המסמך מתעד את המתלונן, את התאריך ואת המקום: גן ילדים ברחוב עמל 17. זהו הצעד היחיד בכל הפרשה שכבר לא היה תלוי בהתכתבות הפנימית של הכת. את הסיפור מחזיקים שלושה מסמכים, בלתי תלויים זה בזה: התכתבות ההורים ממרץ–אפריל 2013, אישור המשטרה מ-22 באפריל ופרסום Ynet מ-4 במרץ 2016, שבו קוגן עצמו מספר שלוש שנים אחר כך על ההרחקה שלו. אותו דפוס חוזר בכל שלב: תחילה דיווח מדאיג, אחר כך ריכוך, אחר כך שתיקה.

למערכת ידוע מפיו של עמי ליברמן עצמו: הוא זה שעזר לסגור את התיק, משום שהיו לו קשרים בתוך המשטרה. ליברמן הוא תלמידו של לייטמן ועובד משטרה — הקשר בין הכת למשטרה עובר דרך אדם אחד. זו הודאת המבצע, לא מסירה מפי צד שלישי.

המסמך מתעד את הגשת התלונה. על הסגירה מדבר ליברמן: את התיק סגרו, ועזר בכך הוא עצמו.

מה הפרק הזה מלמד על הכת כולה

מכתב על אלימות בגן יוצא בשמו של מנהיג רוחני — לבקשת בנותיו; כעבור ארבעה ימים חוזרות בהן אותן כותבות מהסעיפים הקשים ביותר, והוויכוח מצטמצם לשאלת הנאמנות. וכשאחד ההורים מוציא את השאלה החוצה, מוציאים החוצה גם אותו.

המחיר היה אישי. למערכת ידוע: אחרי הפנייה למשטרה הוצאה משפחת קוגן מן הכת, הוכנסה לרשימה שחורה פנימית, הועברה לבידוד, והסנקציות הגיעו גם אל הילד. ארבע פעולות, תוצאה אחת: מוחקים אדם מן הסביבה כולה, יחד עם המשפחה והילד. בנימין קוגן הלך לחוקר, ושילמה כל המשפחה. ההרחקה שעליה הוא מדבר אחר כך בתצהיר וההרחקה שאחרי התלונה הן אירוע אחד ויחיד. הרישום המפורסם אומר אחרת, ואנחנו מראים זאת: לפי פרסום Ynet מ-4 במרץ 2016 קוגן עצמו מציין כסיבת ההרחקה משבר אישי ולחץ פסיכולוגי בתוך בני ברוך, ואילו סנקציות חברתיות, לדבריו, הוטלו עליו לא פעם על ידי ועדות שונות. שתי גרסאות לאותו אירוע: זו שפורסמה — וזו הידועה למערכת. הן נחלקות בסיבה ונפגשות במנגנון: ועדות, סנקציות חברתיות והרחקה הם כלי עבודה קבוע, ומפעילים אותו על מי שחדל להיות נוח. זו אינה תקלה של הכת, אלא מצב העבודה הרגיל שלה.