תיק סגור: איך סיפור גן הילדים של בני ברוך הגיע למשטרה ונעצר
תמונה זו קשורה לתיק משטרתי שנסגר סביב גן ילדים של ארגונו של לייטמן, שבו תלונה על פגיעה מינית בילדים נסגרה בשלב מוקדם, ותפקיד מרכזי בנטרול התלונה מיוחס לשוטר אמי ליברמן, שהוא תלמיד של לייטמן.
פרשת “הגן העולמי”, שנקשר לבני ברוך, אינה רק סיפור על מוסד ילדים. היא מראה מה קרה כאשר הורים ניסו להוציא דיווחים מדאיגים מן ההתכתבות הפנימית אל בדיקה חיצונית. בהתכתבות ההורים שנשמרה הופיעו טענות על אלימות, השפלות, תנאים תברואתיים קשים, פיקוח לקוי ואפשרות לפגיעה מינית בילדים.
כל זמן שהשיחה נשארה בתוך הקהילה, ההנהגה שלטה בטון ובגבולות הדיון. הפנייה למשטרה שינתה את המסגרת. משם זו כבר הייתה שאלה על ילד, על ראיות ועל אחריות חיצונית. שם גם נחשפה חולשתה של משפחה מול קבוצה שמגינה על שמה.
מה ההורים תיארו בתוך “הגן העולמי”
במכתב הראשון שנשלח להורים תוארה סביבה שבה ילדים יכלו להישאר בלי השגחה, להיתקל ביחס גס ולהימצא בתנאים יומיומיים לא בטוחים. הכותבים הזכירו גם אירועים שקשרו לאפשרות של פגיעה מינית בין ילדים בתוך שטח הגן.
תיאורים כאלה, גם לפני סיווג משפטי, דרשו בדיקה מחוץ לקהילה: גביית עדויות, תיעוד מסמכים, הערכת סיכונים ותשובה ברורה להורים. בפועל השיחה זזה במהירות לשאלות של נאמנות, תגובה נכונה ושמירה על אחדות סביב הקבוצה.
תמונה המשמשת בחומרי הפרויקט על המעגל הפנימי הצעיר יותר של הארגון.
ההתכתבות חושפת גם פחד פשוט: לאבד מקום בסביבה. הרחקה מן “המשפחה הרוחנית”, אובדן קשרים ובידוד חברתי הפכו את השאלה ההורית הבסיסית “מה קרה לילד שלי?” למבחן נאמנות.
כיצד המשבר תורגם לשפת “מבחן רוחני”
במכתבים ובתגובות של הורים חוזרות מילים של עבודה רוחנית: “כוונה נכונה”, “להתעלות מעל המצב”, “לא להרוס את האחדות”. ברגע שבו היה צריך לבדוק עובדות קונקרטיות, השפה הזאת הסיטה את השיחה אל אמונה וציות.
השפה הזאת אינה ניטרלית. כאשר דיווחים על פחד, פגיעה, השפלה ואפשרות לפגיעה מינית מתוארים כ"מבחן", האחריות נעשית מטושטשת. במקום לשאול מי איפשר את הסיכון ומה צריך לעשות מיד, עולה שאלה אחרת: האם ההורים עצמם מגיבים בצורה רוחנית מספיק.
מכתב מאוחר יותר של הנהלת בני ברוך הפריד את לייטמן מפרטי האירועים. לפי אותו נוסח, הוא היה מודאג ממצב הגן אבל לא הכיר את תוכן הסעיפים שנשלחו בשמו. עבור ההורים זה לא פתר את השאלה המרכזית: מי אחראי לבטיחות הילדים, ומדוע האיתותים לא הועברו מיד לבדיקה חיצונית.
איך התלונה הגיעה למשטרה ומדוע התיק נסגר
הנקודה שבה הסיפור יצא החוצה הייתה פנייתו של אחד ההורים, בני קוגן, למשטרת פתח תקווה. מאותו רגע לא מדובר רק בוויכוח פנימי. דיווחים על אלימות במוסד לילדים היו אמורים להוביל לצעדים פורמליים: גביית עדויות, איסוף מסמכים, איתור אחראים ובדיקת תגובת ההנהלה לאיתותים הראשונים.
לפי הגרסה המוצגת בחומרי הפרויקט, חבר הארגון ועובד המשטרה עמי ליברמן, שהיו לו קשרים בתוך המערכת, מילא תפקיד מרכזי בנטרול המהיר של התלונה. אם הגרסה הזאת נכונה, הפיקוח החיצוני הפך לעוד שכבת הגנה פנימית: התלונה לא הובילה לבירור, אלא כובתה.
לא נפתחה חקירה ציבורית גלויה. לפי חומרי הפרויקט, המשטרה לא גבתה סדרה עקבית של עדויות ולא פיתחה את התיק כפי שניתן היה לצפות כאשר עולות טענות לאלימות נגד ילדים. התלונה נסגרה בשלב מוקדם.
מה הפרק הזה מלמד על המבנה הרחב יותר
התלונה נסגרה. המשפחה שהוציאה את השאלה החוצה נותקה מן הסביבה שהייתה חלק ממנה.
לאחר מכן, לדברי משפחת קוגן, הארגון העניש אותם: ההורים וילדם הורחקו מסביבת בני ברוך בשל עצם הפנייה למשטרה. המשפחה הוכנסה לרשימות שחורות פנימיות, ולמשתתפי הקבוצה הובהר שאין לקיים איתה קשר. מה שהיה אמור להיות פנייה להגנה חיצונית הסתיים, עבור המשפחה, בבידוד.