עדותה של קטיה סוחובה (katia.soukhova@gmail.com): ניצול מיני בבני ברוך

חקירת בני ברוך · נקודת כניסה · חלק 1 מתוך 4

קטיה סוחובה חתמה בשמה המלא על עדותה, שבה היא מתארת פגיעה מינית מצד מיכאל לייטמן. האימייל שלה katia.soukhova@gmail.com והטלפון +33652447883 זמינים לציבור; גם פעילותה בפרופיל Google Maps הציבורי שלה קלה לאיתור. משטרת ישראל מעולם לא פנתה אליה.

את עדותה זו העלתה קטיה על הכתב וחתמה עליה בנוכחות עורך דין. לבית המשפט העדות מעולם לא הוגשה: לפי דבריה, פרטים אישיים עליה הודלפו לגורמים שאיימו על חייה ועל חיי משפחתה, ובסופו של דבר היא נאלצה להודיע שלא תעיד נגד לייטמן. משום כך מכאן ואילך דבריה מובאים לפי עדותה החתומה — כלשונם המתועד, לא כשחזור מאוחר.

2011. צרפת. רכזי דואייב

ב-2011, בצרפת, קטיה נרשמה לקורסים מרחוק של בני ברוך דרך ערוצי המדיה של התנועה. בשידורים המקוונים חזר שוב ושוב אותו מסר: חיבור עם הבורא בלתי אפשרי בלי כניעה מלאה למנהיג. כל מחשבה ביקורתית הוגדרה כהידרדרות רוחנית.

רכזי המעגל האירופי, בני הזוג ז’אק דואייב ונועם דואייב, שיבצו אותה בעבודה קבועה למען התנועה: תרגומי ספרים, תוכן לאתר ולוגיסטיקה יומיומית. ככל שהקדישה יותר שעות לעבודה ללא תשלום, כך התחזקה תלותה בארגון. הדרך הכללית שבה נבנית תלות כזאת מתוארת בחומר על הכניסה למערכת; אצל קטיה היא עברה דרך הקבוצה הצרפתית, עבודת התרגום והגישה האישית למנהיג.

הקונגרס של 2014. מים מינרליים ומעמד מיוחד

ב-2014, בקונגרס בישראל, קטיה כבר התקרבה לאזור הגישה הישירה ללייטמן. בשלב הזה היא ראתה בו דמות אידיאלית, בין השאר דרך אמירות כמו: “אני היחיד שיוביל אתכם לבורא.”

במהלך ביקור בדירתו בפתח תקווה, לייטמן סימן לה לצאת מן הקהל לצילום קבוצתי. אחר כך מונתה לעוזרת אישית זמנית בקונגרס האירופי הבא. תפקידיה כללו שירות ישיר: קניית מים מינרליים מיוחדים, מזיגת תה, לוגיסטיקה במקום. הגישה הפיזית והשליחויות השגרתיות יצרו אצלה תחושה של קרבה חריגה למנהיג. לפי עדותה, הקרבה הזאת הכינה אותה לציית לכל דרישה.

אריה מקרביץ’ מסביר את הכללים

במהלך הקונגרס האירופי, אחרי שיעור ערב, לייטמן הזמין אותה לחדרו. קטיה לא הגיעה. בבוקר למחרת, כשניסתה לגשת אליו ולהגיש לו קפה, הוא הגיב בתוקפנות. ההוראה “לא לתת לה להתקרב אליו יותר” עברה מיד במעגל הפנימי.

אז נכנסה הפמליה לתמונה. המאבטח והעוזר אריה מקרביץ’ הסביר לה בשלווה שלמנהיג הנשוי “יש זכות” לבחירה כזאת. הוא הוסיף שלייטמן בחר בה במיוחד מתוך תצלום ושהוא מעדיף בלונדיניות. במעגל הפנימי הדברים הוצגו כנורמה: העוזרים לא בלמו את הסיטואציה, אלא הסירו מכשולים בקור רוח. קטיה מצאה את עצמה לכודה. מבחינתה, סירוב פירושו לאבד את הקשר היחיד לבורא.

בעדותה החתומה השיחה הזו מובאת בלשונה. מקרביץ’ פתח בסיפור על עצמו: הוא נשוי, אבל “לעתים הוא רואה אישה שמוצאת חן בעיניו וזה בסדר” — רמז שקוף לכך שגם לשכב עם מנהיג נשוי יהיה מבחינתה “נורמלי”. על כך שלייטמן בחר בה לפי תמונתה ו"אוהב בלונדיניות" דיבר כמו על עניין סגור. וכשאמרה לו שהיא נשואה, פשוט לא ענה.

בביוגרפיה אחרת מונה מתארת תפקיד דומה של מתווכים. אצל קטיה הרצף נשאר אישי מאוד: סירוב, הרחקה מיידית מן הגישה ללייטמן, ואז עוזר שמציג את בחירת המנהיג כנורמה רוחנית.

פתח תקווה. שיחות לילה. חום

השלב האחרון התרחש במטה בפתח תקווה. לפי עדותה, לייטמן הגביר את הלחץ בסדרה של שיחות וידאו והזמנות לישראל. פעם הייתה תשומת לב מרוממת; אחר כך באה התעלמות מוחלטת.

לפי עדותה החתומה של קטיה, במשרדו שבדירה אמר לה לייטמן במפורש שהוא רוצה לשכב איתה. היא קיוותה לרצות אותו בלי לשכב איתו והציעה לו עיסוי — ובתגובה שאל: “את חושבת שיש לי בעיה עם נשים?”. על אשתו אמר שהם “לא גרים ביחד כבר עשרים שנה”. כשקטיה השיבה שהיא נשואה ושקרבה מחוץ לנישואין אסורה עליה, לייטמן פשוט צחק: “אנחנו לא נתחתן”.

את ההסכמה הוא לא השיג בשכנוע אלא בלחץ. לדבריה, אחרי שסירבה שב לייטמן להתעלם ממנה, לסירוגין עם גילויי חיבה פתאומיים, עד שלא יכלה עוד לשאת את עצם המחשבה שהוא כועס עליה. “בסופו של דבר, כתוצאה מהמצב הפסיכולוגי בו הייתי שרויה, הסכמתי לשכב אתו”, נכתב בעדות.

את האירוע עצמו היא מתארת בלי כחל וסרק: “קיימנו יחסי מין. זה היה מגעיל בשבילי. רק חיכיתי שזה ייגמר”. לייטמן שכנע אותה לא להשתמש בקונדום — “אל תדאגי, את לא תיכנסי להריון”. למחרת בבוקר זימן אותה שוב, אך לדבריה לא הייתה לו זקפה; הוא דרש מין אוראלי, וכשסירבה, התרגז וגירש אותה מדירתו. אחר כך עלו אצל קטיה החום ולחץ הדם, והיא שכבה במיטה יומיים. לייטמן לא יצר איתה קשר יותר.

את הערכתה שלה היא מנסחת בעצמה: “במחשבה לאחור, אני מרגישה שהוא כפה עליי לעשות כן תוך שימוש במניפולציות פסיכולוגיות, ושהוא ניצל את האמון שהיה לי בו”.

לאחר מכן. איומים. שתיקה

כשחזרה הביתה, נציג קבוצה שאליו פנתה לעזרה יעץ לה לא להתמקד במה שקרה ופשוט “להמשיך ללמוד”, תוך התייחסות למגע כמכשול רוחני. מאוחר יותר ניסה לייטמן להחזיר אותה באמצעות התכתבות, והציע “להמשיך הלאה” כאילו דבר לא קרה. במקום הגנה, הוצע לה המשך לימודים.

השבר הגיע רק לאחר שקטיה מצאה ביקורת על התנועה בפייסבוק (האדם מזוהה כ-M.). בפעם הראשונה היא ראתה את הסיפור מבחוץ, מחוץ לשפת הארגון, והבינה שהדרך הרוחנית אינה חייבת לעבור דרך לייטמן.

את המסקנה ניסחה קטיה בעצמה: “כלל לא עבדתי עבור הבורא אלא עבור ארגון אינטרסנטי שמנסה לשלוט באנשים ובמיוחד עבור לייטמן שניצל את שאיפותיי הרוחניות על מנת להגשים את תאוותיו הגשמיות”.

כאשר קטיה התכוננה להביא את סיפורה למרחב הציבורי (במהלך עבודה עם העיתונאי רביב דרוקר), המידע דלף לקבוצה. איומים הופנו כלפי קטיה וכלפי משפחתה. מחשש לביטחונה היא נאלצה לבקש שהתיק לא יובא לבית משפט בישראל.

מכאן הסיפור של קטיה נהפך משאלה של אמונה לשאלה של בדיקה חיצונית. מדוע פניות ועדויות כאלה לא הפכו לחקירה מלאה יותר של לייטמן מתואר בחומר על השתקת עדויות. עדותה של מונה נותנת קנה מידה סמוך, אבל אחר: שש עשרה שנות תלות ולחץ לאחר היציאה מן הקבוצה.

את העדות החתומה הזו הייתה קטיה מוכנה לאשר גם בבית משפט. אך לפי דבריה, אף שהיה חיסיון על פרטיה, הם הודלפו לגורמים שרצו למנוע ממנה להעיד; לאחר איומים על חייה ועל חיי משפחתה הודיעה שלא תעיד נגד לייטמן.

התוצאה הפרוצדורלית לא השתנתה: משטרת ישראל מעולם לא פנתה אליה.