עדותה של מונה: כפייה מינית בתוך בני ברוך

חקירת בני ברוך · נקודת כניסה · חלק 2 מתוך 4

“הם שברו אותי עד שהתחלתי להאמין בטירוף שלהם.”

מונה הגיעה לבני ברוך מתוך חיפוש אחר ביטחון. היא נשארה שם שש עשרה שנים. כאשר עזבה ודיברה בפומבי, לפי עדותה, הארגון פרסם את פרטיה האישיים והאשים אותה בזנות.

שש עשרה שנים

מונה חיה בתוך סדר של כפיפות: עבודה ללא שכר, בדיקות נאמנות קבועות ושפה שבה ספק אישי הוכרז כחולשה של האגו. לכל מחסור היה הסבר מוכן: סבל הוא סימן להתקדמות רוחנית, וסירוב הוא הפרה של הדרך אל הבורא.

לאורך השנים הקבוצה הרגילה אותה לפרש אי-נוחות כ"שלב הכרחי של צמיחה". אצל קטיה סוחובה תלות דומה נבנתה דרך הקבוצה הצרפתית ועבודה ללא שכר; אצל מונה, הסיפור נמתח על פני שש עשרה שנים באותה סביבה.

הנסיעה לישראל

בשלב מסוים מונה הגיעה למרכז הישראלי של הארגון. שם השפה המוכרת של “עבודה פנימית” נגעה כבר בגבולות הגוף. בעדות הווידאו הפומבית שלה היא סיפרה שנדרשה להיכנס לקשרים מיניים עם גברים מן המעגל הפנימי. הדרישה הוצגה דרך מעמדם הרוחני המיוחד, כאילו הכפיפות להם מאשרת את הדרך הרוחנית שלה עצמה.

במעגל פירשו סירוב כהפרת ציות וכזלזול בסמכות המנהיג. מונה סיכמה את התקופה הזאת במשפט אחד: “הם שברו אותי עד שהתחלתי להאמין בטירוף שלהם.” מאחורי המשפט הזה עומדות שנים של הסתגלות לשפה שבה אפשר לקרוא לאלימות עבודה רוחנית.

לאחר העזיבה

כאשר מונה עזבה את הארגון ודיברה בפומבי, לפי עדותה, הארגון לא פתח בבדיקת דבריה. פרטיה האישיים פורסמו, הופיעו האשמות בזנות ונעשו ניסיונות להרוס את העסק שלה.

לפי התיאור של מונה, התגובה כוונה למוניטין שלה, לא לבדיקת דבריה. אחרי היציאה, הסיפור האישי נגע בשאלה רחבה יותר: מה קרה לתלונות ולעדויות כאשר יצאו מן הסביבה הפנימית. הפער הזה בין קול של עדה לבין בדיקה חיצונית מתואר בתחקיר נפרד.

מונה היא אחת המעטות שלא נסוגו. עדות הווידאו שלה זמינה לציבור. הארגון לא השיב לה לגופו של עניין.