פרסום פתוח: כיצד טקסט רשמי של בני ברוך מנרמל את שפת האלימות

ב-22 באוגוסט 2008 פורסם במשאב רשמי של בני ברוך הטקסט של מיכאל לייטמן “כדורגל - אתה סקס!”. זו איננה הערה שולית ואיננה התכתבות פרטית - זהו טקסט רשמי של המנהיג, שנותר גלוי לציבור כמעט עשרים שנה. חבר בקהילה שאל על כדורגל. לייטמן ענה.

מסמך

שאלה: בזמננו הכדורגל הפך לדת, דרך למלא את החיים. מה כוח המשיכה שלו? למה גברים יושבים מול הטלוויזיה עם בירה וכדורגל, כפי שאתה אומר לא פעם?

תשובה: בתור תשובה אציע כמה מחשבות מתוך "המטפיזיקה של הכדורגל", ואת השאר תוכלו להשלים בעצמכם. כל המילים והמונחים משם!

כדורגל הוא משחק ברגליים. הסמל של הרגל הוא איבר המין הזכרי.
תפקידה של הרגל הוא הרס (כמו שאומרים: לרמוס ברגליים, להוציא ברגליים קדימה).
הרגל ניצבת מול הראש, הכדור. בעבר שיחקו בראשים כרותים, סמל לסירוס.
כדורגל הוא כמו סקס. המטרה היא שער: עם הרגל (איבר המין) להבקיע אל השער, אל החור.
כף הרגל היא הפאלוס, הכדור הוא זרע, השער הוא הנרתיק.
השוער, מגן השער, הוא צנזור המתנגד לרצונות השחקנים.
השופט עוקב אחר קיום הכללים, אך אינו מונע את הרצון, כמו אב המסדיר את חיי המין כעניין חברתי, בגבולות סבירים.
אני השחקן, המטרה היא סיפוק. הכדור, הליבידו, השער, ראש הפין.
השוער הוא הסופר-אגו שמפריע לסיפוק המטרה, אך העונג נוצר דווקא מתוך התגברות על המכשול.
השחקן חושב על סיפוק רצונו. השוער חושב על הקבוצה.
השוער הוא השומר, הרשאי לקחת את הכדור בידיים, לרסן את המין בגבולות סבירים.
הדבקות של הכדורגל טמונה בסובלימציה שלו.
גבר מעדיף לא לשחק אלא לצפות בכדורגל (בטלוויזיה), מפני שאף שהוא עייף, הוא עדיין רוצה "להכניס", ועוד ל"שער זר": מתיקות הבגידה, החטא. המשמעות הבסיסית של המשחק היא המאבק על האישה, על אי-האפשרות של תשוקה עודפת (זה הצטבר, נשרף!). לכן צפייה בכדורגל היא דבר לא צנוע; היא דומה למציצנות (צפייה באחרים כשהם "מכניסים").

עכשיו אתם מבינים מה בעלך עושה?! (בדיחה).

העניין איננו בכך שהטקסט וולגרי. העניין הוא שמטפורה מינית תוקפנית מוצגת כאן כשפת סמכות נורמלית - תשובת מורה לשאלה יומיומית של תלמיד.

הסביבה שבה השפה הזאת צמחה

הטקסט לא היה פרובוקציה מקרית. הוא הופנה לקהל שבילה שנים בתוך משמעת פנימית נוקשה - סדרי יום, דיאטות, עבודה ללא שכר, היררכיה רוחנית. בסביבה כזאת, שפתו של המנהיג איננה נידונה; היא נספגת. בסביבה סגורה, מילים כאלה אינן נשארות רק מילים: הן קובעות את המסגרת המותרת לתפיסת הגוף, הכוח והסירוב. אם סמכות המערכת מתארת בפומבי כדורגל כסקס ואת השער כנרתיק, בתוך קבוצה סגורה זו איננה קריאת תיגר, אלא נורמה.

אי אפשר להתייחס לטקסט כאל מוזרות בלתי מזיקה. באותה סביבה ממש התרחשו הסיפורים של מונה, קטיה סוחובה ואולסיה - נשים שתיארו מאוחר יותר כיצד סירוב למגע פיזי עם המנהיג נתפס בעיניהן כהפרה של הדרך הרוחנית. תלונותיהן נתקעו במשך שנים: איך זה קרה מתועד בחקירה נפרדת. האדם שנחקר בהקשר המקרים האלה, ושמאוחר יותר עלה לדוכן הכנסת עם טענות לסחיטה, הוא חבר הכנסת חנוך מילביצקי.

הטקסט “כדורגל - אתה סקס!” עדיין זמין במשאב הרשמי של הארגון. הוא לא הועבר לארכיון. הוא לא הוסר.

---

המשך קריאה: עדותה של קטיה סוחובה - המקרה המתועד הראשון: כיצד הסביבה הלשונית הזאת סייעה לבנות, צעד אחר צעד, גישה אל גוף.

תיעוד: ראיות ארכיוניות

ארכיון ראיות מקומי צילום מסך ארכיוני של הפרסום של מיכאל לייטמן

ארכיון ראיות מקומי קטע טקסט מוגדל לניתוח רטורי

משאב רשמי של המבנה המקור "כדורגל - אתה סקס!" מ-22 באוגוסט 2008